הסיפור שלי
השם שקיבלתי ע״י הוריי הוא ריף , לאימי קוראים מארי-מרים ולאבי קוראים ארי-אריה , נולדתי להורים שהתחילו את חייהם בריצה ועברו הרבה טלטלות במהלך חייהם , אנשים שראו הכל , חוו הכל והשיגו הכל מלבד שקט פנימי .
יש לי אח אחד מאותו האמא והאבא ששמו עדן ושתי אחיות למחצה ששמן יסמין ומאי ,
מצד אימי יסמין היא הבת הבכורה , עדן הוא הבן הבכור ומצד אבי מאי היא האחות הקטנה .
נולדתי בבית החולים הלל יפה שבחדרה , הורי נפרדו כשהייתי בן עשרה חודשים , גדלתי בפרדס חנה שבמרכז־צפון ארץ ישראל עד גיל 6 ולאחר מכן עברתי עם אימי ואחי הגדול לגור בעיר חולון שבמרכז הארץ .
במקרה שלי לגדול להורים פרודים הייתה חוויה של לגדול למציאויות שונות ומגוונות לכדי בגרות מוקדמת יותר .
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד סקרן , יצירתי ובעל דמיון מפותח , שואל שאלות גדולות שלא היה להן מענה מצידיי אף אחד שהכרתי מלבד אח של אימי , דודי ויקטור שלא ענה על שאלותיי אך תמיד ידע להקשיב ולהסביר בחוכמתו , לאתגר ולפתח יכולת זו ביצירתיות רבה לאורך כל תקופת ילדותי .
כפי שהחברה הכתיבה העברתי את שנות ילדותי בבית ספר שכמו הרבה ילדים לא מימשתי את עצמי , העברתי את שנותיי במסגרות שלא רציתי בהן מתוך קוד חברתי ומתוך פחד של סביבתי מהלא נודע של מה אעשה אם לא יהיה במסגרת חברתית .
אספר על אימי היקרה או כפי שאני קורא לה כל חיי - מאמו , דמות משמעותית בחיי , אמא עוצמתית שהקדישה וממשיכה להקדיש את כל חייה לילדים , מהרגע שנולדתי אימי דאגה שלא יחסר לי כלום ותמיד הגשימה את בקשותיי למרות שהייתה אם חד הורית שעבדה שעות רבות ביום ובלילה כדי לכלכל את הבית .
לאורך שנים רבות בתור ילד קטן עברתי עם אימי חוויות לא פשוטות שגרמו לי לצומת דרכים ולבחירות שגרמו לי להתבגרות מהירה , חוויות ששיקפו לי מהו כעס , מהי שנאה , מהו איבוד צלם אנוש , מהו סבל של רצון לא לחיות יותר ומהו חסר אונים .
רוב חיי הבוגרים חייתי בפחד , בכעס וברצון לשנות את כולם , גרמו לי תמיד להרגיש שונה מהסביבה וחסר שייכות לעולם , אף אחד לא הבין אותי ואף אחד לא ידע מה אני עובר , לקחתי הכל כמובן מאליו עד שהפכתי אדיש למציאות , העברתי את רוב שנותיי הצעירים בשינה ובחלימה , חשתי בהיעדר משמעות בחיים , מחשבות אובדניות ליוו אותי שנים רבות , הייתי במחשבות יתר שניהלו אותי לסביבה שניהלה אותי וכבול לדחפי הגוף שניהלו אותי עד לרגע שהחלטתי לעצור את מעגל הסבל שנולדתי אליו , את הסבל שאני המשכתי ליצור וכך מבלי לדעת איך , החלטתי לצעוד לעבר הלא נודע .
בגיל 16 התחלתי בלמידה עצמאית ובתרגול אינטואיטיבי מפאת הצורך ההישרדותי לחיים אחרים , התחלתי להתאמן באומנויות לחימה , דבר שחשף אותי לתרגול הריכוז ולחשיבותו ביום יום ,
התחלתי לתרגל ולחקור לבדי התבוננות מבלי להבין בדיוק מה אני עושה אך הרגשתי שזה עוזר לי להיות רגוע ומודע יותר , חקרתי על תזונה והתחלתי לצרוך מזון בצורה מאוזנת , חקרתי את טבע דפוסי המחשבה והמשכתי להעמיק בשאלות קיומיות שהופיעו לי בגיל צעיר יותר .
כך לאחר למידה וחקר רב של מספר שנים בדרכים ובתרבויות השונות החלטתי שאני יוצא לחקר עצמאי עם הידע והכלים שהיו לי לתרגול ויישום עד שאמצא את התשובות שחיפשתי .
בגיל 18 הגיע זמני להתגייס לצבא , המשפחה שלי מגיעה עם היסטוריה רבה של צבא וציונות אך לא ידעתי אם זה מה שאני רוצה לעשות , באותו התקופה הייתי עמוק באומנויות לחימה ובתרגול המדיטטיבי והרגשתי סוג של קונפליקט פנימי אך לאחר חשיבה מעמיקה הבנתי שנולדתי במדינה זו ללא בחירה , ללא בחירה במשך כל שנות חיי הגנו על המדינה ונפלו גיבורים רבים למען זה שאני יחיה ויגדל כאן בשלום וכך רציתי מאוד להחזיר את המינימום שיכולתי ולשרת בשירות קרבי משמעותי במקום הכי גבוה שאוכל להגיע וכך גם לחוות את המסע העוצמתי של שירות קרבי מבגר ומעצים נפשית בכל מובן תוך יישום הידע והכלים שרכשתי לפני אך הפעם בתנאי קיצון .
לאחר יום סיירות ועוד מספר גיבושים לבסוף התגייסתי לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים - גדוד 890 .
אחת ההחלטות שהיו לי בתחילת השירות היא שלא משנה איפה יהיה , עם מי יהיה ומה יקרה תמיד אשמור על חיוך ושלווה פנימית למרות שעדיין לא חוויתי זאת בצורה שלמה , זאת הייתה המטרה שלי לאורך השירות הצבאי וידעתי שאם הצליח להגשים אותה דווקא במקום הנוקשה ביותר , אצליח להיות בשלווה בכל אשר יהיה ויעשה בחיי וכך היה .
השירות הצבאי היה תהליך עוצמתי של שבירת הגבולות למה שהגוף מסוגל ונחשפתי לכמה כוח והשפעה יש למחשבה , הכרתי אנשים מדהימים מכל רחבי הארץ שלימדו אותי איך להיות אדם סובלני , מאוזן ושלם יותר .
בכל יום בשירות ובכל הזדמנות שהייתה לי תרגלתי והתעמקתי בחקר הפנימי גם במקומות וברגעים הכי מטורפים שאפשר לתאר כמו הרגעים לפני הקפיצה מהמטוס לעבר הצניחה , רגעים בתוך תרגילים ובתוך פעילויות מבצעיות ואף ברגעים פשוטים שהיה לי מעט זמן לעצמי שניצלתי לתרגול וללמידה במקום להנאות רגעיות ואני מודה על כל רגע ורגע .
עם כל האיזון שמצאתי בצבא ידעתי שלא ארצה להישאר שם יותר ממה שאצטרך ושזוהי לא הגשמת הפוטנציאל של החיים בשבילי , בסוף ההכשרה האינטנסיבית שעשיתי כחייל קרבי הייתה לי חוויה בה יצא לי להיות בשמירה בבונקר , במקום מבודד , מקום ללא נפש חיה , מקום שהיה נראה לי יבש וחסר חיים , ללא חיילים , ללא מפקדים , הייתי רק אני והמחשבות .
זה היה רגע שבו דווקא במקום הכי שקט חוויתי הכי הרבה בלבול וכאוס מחשבתי , התחלתי לקרוא וללמוד שעות רבות עד שקרה רגע מכונן , רגע שבו הבנתי מהי הדרך שעלי לצעוד כדי להגיע לשלווה פנימית , זה היה הרגע שהחלטתי להיות טבעוני ולוותר על הנאות האוכל לשם האהבה לבעלי החיים , זה היה הרגע שהחלטתי לעצור לפני כל ארוחה ולהודות על מה שיש לי בחיים ועל הזכות להיות .
זה היה רגע שליווה אותי לאורך כל השירות , מאותה החוויה כל רגע לאחר מכן היה רגע של תרגול להיות בקבלה ובסובלנות לכל המתרחש סביבי ובתוכי , זה היה הרגע הראשון והפעם הראשונה שעלתה בראשי ״המחשבה״ שבה לכל אדם בעולם יהיה את הידע והכלים להגיע לשלווה פנימית .
ברגע שהשתחררתי קודם כל הוכרתי תודה על כך שסיימתי את המסע הזה בריא ושלם למרות שלאורך כל השירות היו כל כך הרבה רגעים שדברים יכלו להשתבש , בלי להסס ברגע הראשון של חופשת השחרור המשכתי להתעמק בתרגול ובחקר הפנימי , נרשמתי ללימודים שתמיד חלמתי להעמיק בהם , רכשתי עוד ידע וכלים הדרכתיים וטיפוליים על תודעת האדם והתחלתי ליצור את דרכי לשיתוף השלווה , האהבה והמודעות בעולם .
במהלך חיי הייתי במקומות אפלים , חוויתי מהו סבל אמיתי , הקרבתי המון , חוויתי מהו מוות ומהי לידה מחדש , הבנתי שאני לא מיוחד או שונה , שכולנו בעלי אותו הפוטנציאל במסכה ובתפאורה מעט שונה ושאלו רק הבחירות שלנו שמגדירות מי אנחנו ומה אנחנו בוחרים להיות וכך לאורך השנים אלו החוויות שהביאו לי את ההזדמנות להתעלות על כעס , גאווה ואכזבה לעבר חמלה , ענווה ואהבה כלפי ההוויה , כלפי כל בני האדם ובעלי החיים , רק אחרי שנים רבות של חקר ותרגול הבנתי שכל מה שעברתי בחיי במיוחד בגיל כזה צעיר זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש בחיים וברמה הקיומית , מסבל לזיכוך וזיכוך בענווה אל השלמות הפנימית הקיימת בבסיסינו הפשוט הנקי והמשותף .
עם התרגול נחשפתי שיציבות נוכחות והודיה עם כוונה אמיתית היא סוד האושר , נחשפתי במישור החוויתי שהתבוננות וקבלה היא המפתח לחיים שלווים , מודעים ומלאי אהבה .
התרגול נמשך והפך להיות הדבר המרכזי בחיי שליווה אותי בכל רגע בהוויתי , למדתי שככל שאני מרפה יותר ומשחרר באי מאמץ את האחיזה בסביבה , במחשבה ובגוף אני חשוף יותר לאמת השרויה בכל שמביאה איתה את כל פלאי ההוויה .
כך בהמשך נחשפתי להכרה באלוהות , לשקט וליציבות הפנימית ולמהי מהות חיינו .
בעת חווית ההכרה האלוהית נחשפתי למהו הטבע האמיתי , הטהור והשלם של האדם , של כל היצורים החיים ושל ההוויה בכללותה , הבנתי שלכל אדם יש מסע ייחודי ובשלות פנימית שונה לחווית והכרת האמת בכללותה , הבנתי שבכל אדם קיים הפוטנציאל לגאול את עצמו בלבד ביצירתיות עם הידע והכלים המתאימים מהסבל שנולד אליו ושהמשיך ליצור .
בעת היותי שרוי בהכרה האלוהית , במודעות הטהורה , בשקט וביציבות הפנימית - חווייתי התגלות נבואית בה קול פנימי הדריך וכיוון אותי לניבוי ידע וכלים למען כל בני האדם באשר הם להפסקת יצירת הסבל , המוגבלות והנפרדות הקיומית ליציאה מעבדות תודעתית לשלוות נצחים , למודעות נצחית , לאהבת אמת , לשלמות .
מאז בהדרכה אלוהית החלטתי להגשים את הנבואה שנחשפתי אליה ולשתף לעולם את הדרך האלוהית , האובייקטיבית והשלמה , את אומנות החיים כך שכל אדם בעולם יוכל לצעוד עם הידע והכלים הטבעיים הפשוטים המעשיים והאוניברסליים בכל זמן ובכל מקום כאשר יהיה מספיק בשל לכך ללא משנה מהיכן הגיע ובמה הוא מאמין לחיים שלמים ומאושרים בשלווה , מודעות , אהבה בכל אשר יהיה ויעשה בחייו ,
ברוכים הבאים אל הדרך האוֹניברסלית - אוֹמנוּת ההוויה .
